החלטה בתיק רע"א 5220/13

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו (סגנית הנשיאה, השופטת ו' אלשיך) מיום 2.7.2013 בפש"ר 3000/08 (בקשה מס' 147), במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המבקש להפריד את הדיון לשני שלבים כך שתחילה תידון טענת הסף שמעלה המבקש, שעניינה עיכוב הליכים עקב קיומה של תניית בוררות בהסכם בין הצדדים, ורק לאחר מכן במידת הצורך תידונה טענותיו לגופו של עניין. כפועל יוצא הורה בית המשפט למבקש להגיש תגובה לגופה של בקשת הנאמן, כשבמסגרתה יוכל לטעון גם טענות סף.

תמצית הרקע העובדתי והחלטת בית המשפט המחוזי

1.         המשיב, עו"ד איתן ארז, משמש כנאמן לנכסי החייב אלי רייפמן בהליכי פשיטת הרגל שמתנהלים משנת 2008 לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (להלן: הנאמן והחייב, בהתאמה). המבקש, בוריס בנאי (להלן: המבקש), הינו תושב חוץ אשר כרת עם החייב חוזה בשנת 2002. במסגרת הליכי פשיטת הרגל הגיש הנאמן בקשה למתן הוראות כנגד המבקש וכנגד אחרים, אשר בבסיסה טענות חוזיות שנובעות מהחוזה שנחתם בין החייב לבין המבקש (להלן: הבקשה למתן הוראות). בית המשפט הורה למשיב ולאחרים להגיש תגובה לבקשה בתוך 30 יום מקבלתה. המשיב הגיש, לאחר מתן ארכה וחלף תגובה לגופו של עניין, בקשה שכותרתה "בקשה לעיכוב הליכים ו/או לסילוקם" (להלן: בקשת עיכוב ההליכים).

2.         במסגרת הבקשה לעיכוב הליכים טען המבקש כי בחוזה שנחתם בינו לבין החייב נקבע מפורשות שכל מחלוקת בנוגע לחוזה תתברר אך ורק בבוררות בפני ה-ICC בלונדון על פי הדין האנגלי. משכך טען המבקש כי יש מקום להורות על עיכוב ההליכים בהתאם לאמנת ניו-יורק ובהתאם לסעיפים 6-5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). לחלופין, טען המבקש כי יש מקום לסלק את הבקשה על הסף מכיוון שהמחלוקת מורכבת ומצריכה הגשת תצהירים ושמיעת עדויות של עשרות אנשים, ומשכך אינה מתאימה לבירור במסגרת הליך מסוג בקשה למתן הוראות.   

3.          הנאמן הגיש, בהתאם להוראת בית המשפט, תגובה לבקשת עיכוב ההליכים, במסגרתה השיב לשתי טענות הסף האמורות. אשר לתניית הבוררות, טען הנאמן כי ניהול הליכי בוררות בלונדון צפוי להכביד על הליך פשיטת הרגל ולפגוע בנושי החייב; כי מדובר ב"נכס מכביד" שהנאמן רשאי לוותר עליו מכוח תפקידו; כי חל בנסיבות דנן אחד הסייגים לתחולתה של אמנת ניו-יורק; כי מדובר בעניין שאינו מתאים להידון בבוררות; וכי בלאו הכי לא ניתן לקיים את הבוררות בלונדון מפאת צו עיכוב הליכים שניתן בבית המשפט באנגליה לנוכח צו פשיטת הרגל הישראלי. אשר לטענה כי המחלוקת אינה מתאימה לבירור במסגרת הליך מסוג בקשה למתן הוראות, נטען כי המחלוקת אינה מורכבת ואינה מצריכה שמיעת עדויות, וכי המשיב 2 (דוד בנאי) הינו בנו של המבקש, ויתר המשיבות הינן "חברות קש" המאוגדות במדינות שונות אשר המבקש הינו "הרוח החיה" בהן. מעל לכל, נטען כי המבקש נמנע מלהציג את גרסתו המלאה לגופה של מחלוקת וביכר להגיש בקשה מקדמית לסילוק על הסף, וזאת בניגוד לפסקי הדין שניתנו בשנים האחרונות בבית המשפט העליון.   

4.          בהחלטה מיום 2.7.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי "אין מקום לפתוח חזית נוספת בתיק הרווי גם כך בתגובות רבות. אי לכך, בקשות הסף תידונה במסגרת הבקשה העיקרית, ומשכך על המשיבים להגיב לגופו של עניין במועדים שנקבעו לכך. ככל שירצו המשיבים יוכלו להעלות טענות סף במסגרת תגובתם".

             מכאן הבקשה שלפני.

בקשת רשות הערעור

5.          לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי על המבקש להגיש תגובה לגופו של עניין בטרם תוכרענה טענות הסף. נטען כי קיים סיכוי גבוה, ולמצער סיכוי סביר, שטענת המבקש בדבר תניית הבוררות הזרה תתקבל וההליכים בבית המשפט המחוזי יעוכבו. זאת, לנוכח הוראת סעיף 6 לחוק הבוררות ולנוכח פסיקתו של בית המשפט העליון, בהם נקבע כי אם נכללה בחוזה תניית בוררות זרה שחלה עליה אמנת ניו-יורק, אזי שיקול הדעת שמוענק לבית המשפט בהחלטה אם להורות על עיכוב הליכים הינו מצומצם ביותר. לפיכך נטען כי יש להכריע תחילה בטענת הסף של המבקש בדבר תניית הבוררות הזרה, ואין מקום לחייבו בשלב זה להגיש תגובה לגופו של עניין. המבקש טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי אשר מחייבת אותו להגיש מראש תגובה לגופו של עניין בטרם התבררה טענת הסף, תגרום לו לפגיעה קשה ובלתי סבירה בכך שהיא תיאלץ את המבקש להתדיין לפני בית משפט ישראלי (בניגוד לרצונו להתדיין בפני ערכאה משפטית אנגלית בהתאם לדין האנגלי) ולבזבז זמן וממון רב על הליכים שסביר להניח שיתבררו בדיעבד ככפולים ומיותרים. בנוסף נטען כי אין להתעלם מההיבט "הטקטי" של הדברים, וכי לא ראוי להכריח את המבקש לחשוף לפני הנאמן את טענותיו וראיותיו בשלב זה ובכך להעניק לנאמן יתרון דיוני ומהותי לקראת תביעה עתידית שאותה יהיה עליו להגיש באנגליה.

דיון והכרעה

6.          לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בקבלת תגובה.

7.          המבקש ביקש מבית המשפט המחוזי לפצל את הדיון ולדון תחילה בטענת הסף בדבר קיומה של תניית בוררות זרה, ורק לאחר מכן במידת הצורך להורות לו להגיש טענותיו לגופו של עניין ולקיים דיון בהן. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי המבקש יגיש תגובה אחת, שתכיל את כל טענותיו - טענות סף וטענות לגופו של עניין גם יחד. מטבע הדברים, בית המשפט טרם הכריע בשלב זה בטענות הסף שמעלה המבקש, אלא הותיר את ההכרעה בהן להמשך ההליך. מדובר בהחלטה המתמקדת באופן ניהול ההליך, אשר לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב במסגרתה, ואשר ערכאת הערעור תתערב בהן - כעניין של מדיניות - רק במקרים חריגים מאד. המבקש לא הצביע על קיומן של נסיבות ייחודיות אשר מצדיקות התערבות במסגרת בקשת רשות ערעור בשלב מוקדם כל כך של ההליך, ודי בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור.

             זאת ועוד, אף לגופו של עניין מדובר בהחלטה סבירה שעולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה, לפיה יש לבכר, ככלל, איחוד של טענות הסף והטענות לגופו של עניין במסגרת אחת על פני פיצולן לשני שלבים. ראשית, איחוד כזה עשוי לחסוך זמן שיפוטי ניכר בעוד שפיצול יוביל לסירבול והארכה שלא לצורך של ההליכים. שנית, איחוד הטענות במסגרת אחת יאפשר לבית המשפט לראות את כל גזרת המחלוקת ואף לנסות ולפעול לקידום ההליך, לרבות הצעת הצעות שונות לפשרה ולסיום ההליך ללא פסק דין [ראו והשוו, למשל: רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג (5.2.2007) (להלן: עניין בובליל)]. לא למותר לציין בנקודה זו כי בעל דין אשר מעלה טענת סף, אשר קבלתה עשויה לייתר קיום דיון במחלוקת לגופה, ואשר מבקש לדחות הגשת תגובתו לגופו של עניין, אינו מחזה נדיר. ובכל זאת, נקבע כי אין לבעל הדין זכות דיונית קנויה שבית המשפט ידון תחילה דווקא בטענותיו הטרומיות, וכי המגמה הרצויה הינה חיוב בעלי הדין לפרוש לפני בית המשפט את מלוא טענותיהם ולהותיר בידיו של בית המשפט את ההחלטה אם להקדים את הדיון וההכרעה בטענות הסף אם לאו [ראו, למשל: פסקה 6 להחלטת השופט צ' זילברטל ברע"א 8460/12 יצחקי נ' אלקלעי (31.1.2013)].

8.          אכן, יש ממש בטענת המבקש כי חיובו כבר בשלב זה להגיש תגובה לגופו של עניין פוגע בו במישור "הטקטי" של ניהול ההליך ובזכותו הדיונית שלא לחשוף את טענות ההגנה שלו בטרם עת, וגם עלול בסופו של יום לגרום לכפל הליכים ולבזבוז זמן וממון מצידו. אלא שטעם זה נסוג מפני שיקול היעילות הדיונית ואינו מצדיק כשלעצמו פיצול הדיון בין טענות הסף לטענות לגופו של עניין. לעניין זה יפים, בשינויים המחויבים, דבריו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בפסקה 8 בעניין בובליל:

"ואולם, אין בית המשפט צריך לבחון את העניין אך ורק בעיני בעלי הדין שבהליך ספציפי. בית המשפט אחראי לכלל המתדיינים ולא רק לאלה העומדים בפניו בתיק מסוים. מנקודת מבט מערכתית, הנושאת עיניה לטיפול יעיל בכלל התיקים, עדיף הוא, דרך כלל, שתוגש תשובה להמרצת הפתיחה. זאת מן הטעמים שציינתי, אף אם בסופו של יום יתברר שהתשובה הייתה מיותרת. ניתן להציג את הדברים כהתנגשות בין האינטרס של המתדיין הבודד, במקרה זה המשיב בהמרצת הפתיחה, לבין האינטרסים של כלל המתדיינים. אלה הנזקקים לשירותיה של מערכת המשפט מעוניינים, כקבוצה, שההליכים יתנהלו ביעילות וכי יקטן משך הזמן מעת הגשתו של הליך ועד לסיומו. בהתנגשות זו חובה על בית המשפט להעדיף את האינטרס הקיבוצי של כלל המתדיינים, ובלבד שהעדפה זו לא תגרום לפגיעה בלתי מידתית בזכותו של בעל דין מסוים. ההתחשבות באינטרס של המתדיין הבודד תיעשה על דרך שימוש במכשיר ההוצאות. כלומר, אם יתברר כי אותו מתדיין נאלץ להגיש תשובה להמרצת פתיחה אף שההליך איננו מתאים למתכונת דיונית זו, יהא על הצד שכנגד לשפותו, בלא קשר לתוצאות הסופיות של התובענה.

9.          לא נעלמה מעיניי טענת המבקש כי קיים סיכוי גבוה, ולמצער סיכוי סביר, שטענתו בדבר תניית הבוררות הזרה תתקבל וכתוצאה מכך יעוכבו ההליכים בבית המשפט המחוזי. במילים אחרות, נטען כי מדובר במצב חריג שבו מוצדק לפצל את הדיון בין טענות הסף לטענות לגופו של עניין. טענה זו מבוססת על פסיקתו של בית משפט זה שקבע כי ייתכנו מצבים חריגים ויוצאי דופן בהם ראוי לפצל את הדיון וליתן לבעל דין ארכה להגשת טענותיו לגופו של עניין עד להכרעה בטענות הסף, בהתקיים שני תנאים מצטברים: ראשית, כי נראה על פני הדברים שיש סיכוי סביר לקבלת טענת הסף; שנית, כי בעל הדין יידרש להשקיע משאבים ניכרים, שאינם פרופורציונאליים בנסיבות העניין, על מנת להתגונן לגופו של עניין [ראו פסקה 9 בעניין בובליל והאסמכתאות המאוזכרות שם]. אכן, ייתכנו מקרים חריגים ויוצאי דופן שיצדיקו את פיצול הדיון בין שלב טענות הסף לבין שלב הטענות לגופו של עניין, אולם איני סבור שעניינו של המבקש נופל בגדרי המקרים החריגים הללו. מכיוון ששני התנאים האמורים הינם תנאים מצטברים, סבורני כי ניתן וראוי להימנע בשלב זה מלקבוע מסמרות בשאלה האם אכן קיים סיכוי סביר לטענת המבקש בדבר תניית הבוררות הזרה לנוכח סעיף 6 לחוק הבוררות והפסיקה בעניין זה, כאשר בית המשפט המחוזי טרם נדרש לעניין זה. די לקבוע כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה כי המקרה דנן הינו מקרה חריג שיצריך להשקיע משאבים ניכרים שאינם פרופורציונאליים בנסיבות העניין על מנת להתגונן לגופו של עניין. בלאו הכי, אשוב ואדגיש כי ככל שתתקבל טענת הסף של המבקש ויתברר שהתגונן לגופו של עניין לשווא, יוכל בית המשפט המחוזי לפסוק הוצאות לחובת המשיב, ובדרך זו לפצות את המבקש על ההוצאות שהוציא שלא לצורך [ראו פסקה 10 בעניין בובליל].  

10.        אשר על כן, דין הבקשה להידחות. לנוכח דחיית הבקשה, נדחית גם בקשת עיכוב ההליכים שהגיש המבקש לצד בקשת רשות הערעור. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏כ"ג באב תשע"ג (30.5.2013).